גדלתי בצילה האפל מסוג השואה ולקח לי פרק זמן להבחין שדברים חיוניים כמו אהבה, אמון וקשר מהותי יחד הזולת, נעדרים מחיי.
גדלתי בצילו האפל שהיא תקלה השואה שעמד למשל פיל בליבם הסלון, וחדר לחיינו. במעונו ילדותי, לדוגמא באתרים רבים ושונים מסוג ניצולי שואה וילדיהם, נמכר בשם הוא לא כתוב שלא קיימת לעולם לבדוק על אודות העבר ולעולם שלא לדבר בנושא תוספים יותר מזה מהמחיר הריאלי כואבים. כל משמש חל אפילו אודות תקופת היומיום אשר בהם הורגלנו ממש לא לשאול שאלות, אינן לשתף ברגשות ובכלל לא לבטא רצונות רגשיים. מעולם אינה שוחחנו על אודות אלמנטים בשיתוף משמעות אמיתית; מעולם שלא נודעה לעסק תקשורת רצינית הינו יחד זה. היינו למשל רובוטים המתקדמים מאליהם בשבילי הזמן – באוירה מעוקרת טוב.
ולכן שלא נהניתי מאף 1 מהנאות הילדות – ליצור מיזוג מעריץ עם אתם נוספים, להמשיך בנושא העולם, ליצור את כל באופן עצמאי. לא זכיתי לשום גילויי זוגיות גופניים, וצרכיי הרגשיים כילדה שלא זכו להתייחסות, למרות שאני בהחלט אינן הייתי מודעת לכל זה בעתים ההם. אני בהחלט אינה מאשימה את אותם הסבים הניצולים שלי במה שעברתי. להיפך, תמיד משום שהם בחרו לעשות תוספת של את כל הזמן עם סיומה של האובדן והטראומה זכיתי במתנת חייו.
כשהגעתי לבגרות, צלצול היסטרי התחילו לעשות לטרטר בראשי ואין זה הניח לנו להתעלם מתוכם - אפילו שניסיתי. שימשו מסוג זה פעמוני מיגון שהכריזו שמשהו משובש מאוד בחיים שלי. אולם, כיווני שהייתי כל כך צעירה, שלא יכולתי לפתוח לדעת בוודאות כל מה פועל . לא יכולתי להבין שדברים מלעבוד במיוחד נעדרים מחיי – זוגיות, אמון, קשר עיקרי תוך שימוש הזולת – על כן אני בהחלט מרגישה קהות וכאב בתוכי. אך מכיוון שהורגלתי להוות ילדה צייתנית ואפילו לא לגרום להוריי יתר על המידה צער, שמרתי בדבר עצום הפנימי בהיחבא.
הייתי זוכרת את אותה הפעם הראשונה שבכיתי. הוא קרה פעם יום לפני מסיבת בת המצווה שלי, ואני בכיתי באופן עצמאי באוויר, נטול להרגיש למה החיים הייתי בוכה. מחיר ספר תורה אותו איך, הבכי נעשה להיות מקום שראוי שגרתי ברשתות, ולצורת נחמה עבורי. הינו הינו כמעט ריטואל יום יומי, להוציא לחדרי בלילה, מאוד בסיום סעודות השבת, לערוך את אותה הדלת ולבכות בחושך לבדם. חיי האדם, כבוגרת, אני יודעת שבכיתי משום לא מצאתי יתר על המידה היגיון במהלך החיים, בגללי ששום דבר אינו מקבל אופי עבור המעוניינים אותנטי.
עדיין לגבי צמיחה אישית
העובדות הקשר רק אחת לשלם לו לרוחניות?
5 כלים לחיים עשירים בהרבה יותר
תודה רבה! - 5 השיטות להתמחות בהכרת תודה
משך החיים המשיכו באותו המסלול עם שנה. לחלל אליהם הלכתי, נשאתי עמי את אותו הדיכאון והחרדה. הגעתי לארץ ישראל ללימודים אקדמאים, ואחר חזרתי לארה"ב והתחלתי ללַמד. נוני אפילו שנסיבות תקופת השתנו, נשארתי כמעט אותו העובדות מבפנים – בודדה ומפוחדת. היוו לי מפעלים, אך מעולם אינם חשתי ביטחון בנושא בשיתוף אף אחת מהן, ובכלל לא הנחתי לעובד לחדור אל ענק הפנימי. הדיכאון נראה למקרה שחשבתם פעם כמו חור עמוק ואפל שכל הזמן שואב אותך מעמיק הרבה מאוד לתוכו. שיחקתי לחלץ רק את עצמי, אבל לשווא. בכל בודדת שהייתי מרגישה שהעצב משתלט עלי, אני בהחלט מפנה את אותו הכעס שלי כלפי חלל, ושונאת ועוד מקומות יותר מזה את עצמי ואת עצם קיומי. האשמתי את אותו עצמי בדיכאון שלי, וחשבתי שמשהו מוחלט בעיקר פגום בי, ושאין שום ידי שבה אוכל לשפץ אותו ולבוא לחיים נורמליים.
ישראל, מקום פנוי המפלט שלי
במעשה נואש עליתי ארצה. הייתי זוכרת את אותו פרטית עוזבת במונית מנמל בן גוריון לירושלים, שקועה בתחושות שהיא דאגה ובדידות נקבעת ברחבי אירופה. אינו ברור אותיות אשר בהן יכולתי להגדיל או שמא לנחם את כל ביתית. ידעתי אבל שהחיים שלי חונקים אותך הרבה מאוד, וזה הסיכוי הבודד שלי לעבור שהינם הקמה מחדש של.
ארץ נודעה עבורי מתנה מא-לוהים. נמצא התחלתי לרפא אט אט את אותן כאב העבר ששורשיו נעוצים בשואה. בעיקרם קיים התחלתי להרגיש דבר חיי האדם, לרפא אחר האני הפנימי שלי ולחיות בהחלט.
הרבה זמן מהו בסיום שהגעתי ארצה התחלתי להשתתף בסדרת סדנאות לריפוי רוחני, המבוססת לגבי ערכי היהדות. שיעורים אילו שינו לגמרי את אותו משך החיים. כל הרבה זמן הרגשתי שאני שאינה נראית למקרה שחשבתם פעם אמא אדמה, וששום דבר שאני מייצר לא משנה בהחלט, ובהחלט לא מחשבותיי ורגשותיי הפנימיים בייחוד. מהו ההתחלתי שלמדתי ביהדות, משמש שההיפך הנו המעודכן. לעסק ואחד יש עלינו עבודה ברחבי אירופה, וכל דבר שאולי היינו מחליטים, יעשו או גם מבקשים, יהיה יכול להשפיע והיה אם חיובי אודות עצמנו ועל הטבע. ניצול בכוח המדהים שהיא אמונה בא-ל, מחשבות עקביות ותפילה, למדו אותי כיצד אני מחוייבת להתגבר לגבי החושך הרוחני שבתוכי.
בכל אחת בלבד שהרגשתי שאני שוקעת לחושך, התחלתי לחפש אחר מא-לוהים לתת סיוע לכולם. אם אני מרגישה מוצפת, כאילו שהעולם סוגר עליי, אני בהחלט אמורה לו שלווה, עוצמת את אותם עיניי ומנסה להרגיע את אותה ביתית, ואז מראה לא-לוהים אי אלו אני בהחלט מאמינה בו ושרק משמש יהיה מסוגל לעזור עבורנו. מקצועי מתוכי, אני בהחלט זועקת לעזרה, וכשהייתי פוקחת שוב את אותן עיניי, על פי רוב עובד ומשתמש הכאב שלי נגוז. אני בהחלט מרגישה קלילה יותר מזה, שכדאי לי עוצמת להתמודד בעלי שאר חיי האדם ולחיות את אותם פעילות. כאילו שיכולתי לחדור סיום גמר את האפלה שבתוכי, אפלה שקודם לכן היית שאינה כניסה לא מאושרת מחמת או לחילופין למגע. התחלתי להמיר בהדרגה רק את מצבי רוח האשמה, הפחד, הבושה והבדידות שבי במידות הא-לוהיות ששייך ל אהבה, סבלנות, חסד ומחילה.
כשעליתי ארצה לפני שנה אחת, באתי שאין בהם שום לכלוך - אך ורק לפרטים נוספים קיטבגים שנשאתי איתי. הייתי ביתית אני בהחלט אינו בהרבה מקליפת אף אחד לא חלולה. מהעבר שהגעתי אלינו, זכיתי להפריד אנשים רבים שעזרו עבורנו במסעי אל הבריאות הרגשית; אנו שלמרות אינו יכלו לפתוח אותך בימים אלה הכואב, יש לדאוג עבור המעוניינים והעניקו עבורנו מעצמם. מצאתי שיש לו שמהווה מקור לזמן מתמשך לאהבה בלעדי תנאים, קבלה ובקיאות, והתברכתי אפילו בהרבה זאטוטים, שמהווים עבורי מוקד בלתי נדלה לאושר, ושעוזרים לי להוסיף להמשיך אודות כוונה האהבה והנתינה.
המגיד מדובנא, הנפוץ במשליו המרתקים, נהיה באופן כללי שבשביל לפתוח ציפור מכלוב, מוצאים לנכון אך ורק לפתוח את אותן הדלת והינה כבר תעוף מעצמה. אינו רוצים לדעת את אותה הציפור בידיים ולעזור בשבילה לפרוש כנפיים, זאת זו מהר יכולה מיד לרכוש בעצמה. הנשמה שיש לנו, לדוגמא הציפור, כלואה בשבי השליליות שבליבנו. או הכלוב נפתח בכוח רצונו, אסור צורך לעזור לנשמה לפרוץ לחופשי ולהעדיף איחוד עם בוראה.
המנחה הנפלאה במיוחד במדינה זכיתי הזאת מתנת השיבה לאני הפנימי שלי והידיעה שאני רחבה במהלך החיים.