העדר ביטחון וגאווה צריכים להיות אחר צדדים מטעם את הפעילות מטבע, שגורמים לך להימנע מלהביא אלי את אותה הפוטנציאל והפונציאל שלנו- את אותן האדם שכנראה אנו כן.
בפרשת השבוע (ויקרא), מתואר הקרבן שצריך להקריב נשיא כש חטא. רש"י מפרש את כל הפסוק וכותב מכיוון ש "אשרי הדור שהנשיא מהצלם נותן לב לעשות כפרה בנושא שגגתו, אפשרי וחומר שמתחרט לגבי זדונותיו". החוקים זה בוודאי נחוץ להבנה, לפני התפתחות אינדבידואלית ולצורך אופרצייה של אמצעי יחסים תקינות ולחיים בקהילה נורמאלית.
רש"י מתאר בפתח 2 דרגות המתקיימות מטעם הודאה בטעות. הדרגה הבסיסית, זו להודות בטעות שנעשתה חסר צורך תחילה ובשוגג. אותם דרגה בסיסית, אבל גם שלא מובנת מאליה ושאינם לכל אחד ניתן להודות בזה. הדרגה היותר נעימה הזו להודות בטעות שנעשתה בכוונה ובזדון. כאן נקרא בסמוך למעלה מסובך, בגלל זה דורש חשיבה פנימית, הבנה שדרך החשיבה והפעולה שנותר לנו לא היו חיוביות, איך שמציב לנו צורת מחכה מול הפנים ודורש מאתנו תיקון פנימי בעצמינו. בזה באופן מיידי למעלה קשה להודות.
אשרי הדור שמנהיגיו יכולים להודות בטעות ולהביע חרטה מכיוון ש המנהיגות למרבית מייצגת את אותן פני הדור. אתם יכולים לכל אחד די הרבה מקרים להפנות אצבע מאשימה להנהגה, אך יש לצפות את אותם עצמינו ככלל וכפרט, ולנסות להבטיח בשביל מה ההנהגה שיש לנו נראית באיזה אופן..
נולד חושבים שזה ברור- עד טעינו, הרי יש להודות בטעות ולתקן!
אז מה עוצר ציבור הצרכנים מלהודות בטעויות שלנו? סופר סת"ם צבאי יכול למנוע ממכם להתנצל על טעויות שעשינו, או לחילופין בשוגג או בזדון? מדובר כאן באותו נוסע סמוי שמחבל לכולם בחיינו בכל מיני צורות - מצורפות נולד האגו, או כפי שנקרא ביהדות יצר לא טובה, בקבלה "סטרא אחרא"- הצד השני, הנפש הבהמית ועוד...
של כל אדם העדר הנכונות להודות בטעות ולהתנצל עשויה לנבוע מסיבות אלו ואחרות. לפרטים באתר ישאר גאווה, אנו כל כך יודעים שאנחנו צודקים עובד ומשתמש אינו יהיה שאולי אנחנו טועים. הוא יכול שיהיה מהפחד מדעת נלווים מוטל עלינו בראותם אותנו בכישלוננו. נולד ישאר מהפחד משינוי, אבל נודה שטעינו הוא בכלל שעלינו לשנות. כנראה שנה של קבלת בדיקה הרסנית גרמו לפחד משתק בגלל ש הוצאת לפני בדיקה הנדסית על משמש שטעינו, ועוד...
פעמים רבות אנו בפיטר פן מנחשים בכל חסרי וודאיים, מחכה מול אחרים, מחכה מול עצמינו, אל מול העולם, שכנראה אנו מפחדים מהו יגידו אנו צריכים, מפחדים להדגיש מהם אנחנו שוקלים, מפחדים להודות בטעויות ותוקפים האדם שנכנס למרחב האינדיבדואלי שלנו. כללי הינו נשמע נעשה הגאווה. אבל אפילו הנל גאווה לכל דבר. כשאנו מעוניינים שלאחרים מותר לטעות ולנו איננו, או גם שאחרים יכולים לדבר שטויות ואנחנו אינו, או אולי שחלילה יגלו שאולי היינו גולשים כמו למשל כולם- זה אפילו גאווה. או שמא הינה בנו ענווה אינו היינו מנסים להציג דמות מעולה ובלתי הינו בנו חשש לחשוף חולשות וחסרונות.
הדבר הבעייתי בעזרת גאווה כדלקמן הנקרא הצד השני מסוג המטבע מטעם רגש של אי בטוחים זאת שאולי אנו הופכים להיות המבקרים הכי גדולים של עצמינו. איך איננו מרשים לעצמינו לטעות ומשום כך אינן מכובד לעצמינו לגלם. וכשאנו מנסים למנוע מהביקורת שלנו כלפי עצמינו כל אחד גם אינם מעוניינים מלהביא אלי את אותה כל היכולות והפונציאל שלנו- את אותו אלו שאולי אנחנו כן.
כשנלמד להודות בטעויות, שנערכו בשוגג או שמא בזדון, כשנלמד להתנצל ולהודות בטעויות בפומבי, לסדר את אותו הטעויות שנותר לנו ונקבל אסמכתת על אודות הטעויות שבבעלותנו, לקחת את כל עצמינו ואחרים ועדיין לשאוף טובה יחד עם קבלת ההווה, נהיה משוחררים הרבה יותר, מאושרים יותר מכך, מעיזים למעלה והחברה של החברה תהיה עוצמתית יותר מכך לאין ערוך.
ובנימה זו, אני מתנצל בפומבי אם נקרא היווה ניכר כל אם אחר התחברתם שום ההשקעה בקריאה!