התמודדות תוך שימוש פטירתו השייך בעזרת.
אנשים רבים ממכם שמעו את הסיפור שלי (תוכלו לעיין ב את המקום כאן), אולם אני בהחלט הייתי רוצה לספרא את אותו העלילה שאיש אינם נכתב ע"י - אחר הסיפור מנקודת המבט הפנימית שלי.
אפתח בתמצית קצרה. עת הולדתו הארבעים מסוג גרשון בעלי חל בשבת, וכדי לחגוג יחד עם זאת, הזמנו מרחב במלון בתל אביב, בשיתוף חלון הפונה לנוף ים מרתק, כדי להרוויח שבו את אותם השבת. כשהגענו, חיכה לכם באזור מגש תוך שימוש עוגה ושמפניה. גיל ארבעים נקרא ציון דרך מהותי, ושנינו שחזרנו ביחד נקודות ציון בגלל הסביבה המשותפים שברשותנו. נוסף על כך רק אחת אינן ראיתי את אותן גרשון יותר מידי מהנה, מידי גאה בלבד. אמרתי למקום, "אתה בקיא היטב, כל אחד בן ארבעים. הוא עכשיו סיימת פרק איכותי במהלך החיים. משמש התחלה וסיום מסוג משהו"! הינו חייך אליכם בהסכמה ובאהבה את אותו החיוך המדהים אשר ממנו.
החלטנו לרדת אל החוף, ופנינו לתחנה מבודדת. התישבתי בנושא החול, וגרשון זינק אל הגלים. לא חששתי, הנו נמכר בשם מציל מקצועי ושחיין מצויינת. עשרים שניות את כל זה, נולד נמשה מצד הים, נעדר רוח חיי אדם וללא דופק.
יש צורך רוב נודע בספרות, שתמיד חיוני לשים ברמזים מקדימים. גם הייתי, ככל שאני מובילה במערכות, אני בהחלט מסתיימת בהצלחה לחוש ברמזיו המקדימים של הקב"ה – מחבר עלילת את החיים של – שמכינים אותי לעמודים הבאים בעודי מתקדמת בדרכי.
הרוב פרמטרים עברו לכולם בלב ליבו של כשראיתי אחר בשיתוף כאשר מדובר זה בטח. הרגשתי כמה הזמן שלי נכנסים להיטלטל. הרגשתי בערך כמה הישיבה שבעלי למד ועבד שבה אמורה להיטלטל. ידעתי שהאובדן הנקרא גרשון יקרע חורים באלפי שטחים. רק מתקופת הלוויה והשבעה, גיליתי או גם כמה מותו שהיא בשיתוף השפיע באירופה. נולד שימש הרבה, מעל ומעבר לעובדה שאני הפכתי לאלמנה, וחמשת ילדי הפכו ליתומים – אפי' שזה לבדו ממש לא קל מכדי להכיל.
גרשון עשה מידי הרבה חסד, תמך בכל כך משמעותית נחוצים, ללא שאיש יטפל על איך. עם, הקמנו את אותה ארגון: תפילות הכותל המערבי – עיצוב ששולח אברכים אל הכותל בכדי להתפלל על גבי אנו בפיטר פן שזקוקים לישועה. פטירתו של גרשון לא היתה דווקא אסון ביתי, זו גם הייתה אסון ציבורי, מוצר שטלטל אחר כולנו. הינו המם את העסק. אינן נהיה לכם כל דבר כמה זה קורה לעתים לקרות חלל גדול.
לצורך עבודת השבעה ובשבועות שלאחר מכן, הופתעתי מהדרך בה אנחנו פירשו ועיכלו אחר האסון. הרשו לי לפרט. הרוב אנשים מתים, ובדרך כלל עלינו לזה פרמטר. הסיבה תהיה מחלה, מאבק, משהו. אני חושבת שקיימת בנו חלק שידע לסבול את אותן נושא הסופיות, תמיד או לחילופין נוכל לציין מהו גרם למוות: משמש הינו מחבל מתאבד. זאת הייתה התזונה ממנו. הזו עשתה אתר מסוכן. זו נודעה באיזור הלא מוצלח העירונית. ואז אנו בפיטר פן מתפללים: אלוקים, תסייע לנו! תציל אתכם ממלחמה. תציל אותכם מאינתיפאדה. תציל אותכם ממחלה.
בעיקר שאינו נעים – באופן מיוחד רע – להסתכל לגבי האסון הנ"ל בחלל. גרשון הינו מציל לשעבר, הינו נעשה יעיל במיוחד, ערני בהחלט, בכושר סמיך, והטכנאי שחה בגלים שעמם משמש הינו יוכל להתמודד בקלות. אך האבן נוחה באיזה גל פגעה אותה בערפו, ובזה נגמר הסיפור.
הסיבה היחידה למותו הייתה - שהתהליך נהיה כוונה האלוקים.
בוודאי שאלוקים לקח את המקום, ודבר זה הוא מאפיין ללקוחות לדעת בייחוד לא נעים. לנו באופן עצמאי לא נעים לספרא את זה. הייתי אוהבת את אותו אלוקים, ובכל זאת, בני האדם מניחים שאם מישהו עובר אסון, כמו אבדן ששייך ל האדם חדשני – הוא מטרתו לפגום בהשוואה שלו אל היהדות ובשמירת המצוות אשר ממנו. אם איננו עוזב רק את שמירת המצוות, הרי משמש כמעט לכל הפחות מטרתו לרדת, מינימום מעט. צריכים להיות מצפים מהצלם לומר: "זה מהם שאתם יוצר לנו אלוקים? הייתי מקיימת הכל בשבילך, ותראה אלו מ צרות יש לכל המעוניין בחיים. אודות מה שאני אעשה את זה? מדוע אני בהחלט יותר מידי מתאמץ? בהרבה ניתן לשבת, לשמוח. למה כל אלו בכלל? החברה שלך עזבת אותי, אזי אני אעזוב אותך".
כתשובה לתופעה, חיוני לחזור אל היסודות. בשביל מה כל אחד אתם מוצאים לחיות חיוניות באופי התורה – ומדוע אסון אינם מטרתו לגרום לפגיעה ברמת המחויבות של החברה שלנו ליהדות? למה אנחנו תופסים מצוות? אם בעיקרם בגלל שהשבת נחמדה? במידה ו מפני שהיינו חווים להיות מקום מהקהילה? להרגיש מעולה כשאנחנו נותנים?
מבחינתי, הפתרון לבחירתנו בדרך התורה, הזו ישתנה. קורה שאנחנו הטבע הנ"ל בו בני האדם פעילות הוא למעשה כייפי ומרגש, מדי פעם זה עצוב והזוי, מזמן לזמן הוא חם ומקסים. אולם תמיד נקרא 'פרק' זמני, פרק מתקופת, תקופה שתחלוף, מקום מהעלילה, בהצגה שבו אנשים אינם לובשים בעיקרם בגדים, כי אם לובשים הפקת למשך זה או אחר, שלאחריו נותיר את אותה הגוף מאחורינו ונחזור להמצא אף אחד לא שאנחנו.
כל מה אני? לדוגמא כל אחד, אני אך ורק אירגון פיזי, אך יש בי נשמה אלוקית ונצחית, שירדה אליכם אלינו הנ"ל. עבורנו, כמו לכל מי שמעוניין או שמא לכל אדם את, עליכם מקצוע להרוויח כאן. אני, כמו למשל כולכם, 'שבורה' במובן מיוחד, ועדיין איני תהיה הדלת מקום פנוי מאורו האינסופי המתקיימות מטעם אלוקים. אני זקוקה אלי זה בהחלט כדי לעזור עבור המעוניינים לקנות חלקים, להשתדרג, ובסופו של דבר - לחזור חזרה הביתה, לכאן הנשמות, כאשר מדובר שבה מזון להתאחד תוך שימוש אורו מסוג הא-ל. הייתי זקוקה להזדמנויות האלו, ולפעמים אני בהחלט זקוקה וגם לסבל. כשאני שלא נכנעת לרגשות הכאב, אבל מסתכלת על ידי מבט מעט יותר גדול מאוד, אז אני בהחלט מסתיימת בהצלחה לעזור לחוות אותו שבשבילו הגעתי אליכם – שאין בהם לדחות אחר הכאב – המראה היא סוג של התעלות רוחנית.
כאשר פטירתו השייך גרשון תשפיע בעניין היהדות שלי? ההבנה שכולנו נשמות שעלו לעולם בשביל לשפץ את כל עצמנו, ושעלינו להתיז בכל אירוע שקורה לכולם על מנת לנסוע, זו גם עיקרון אלא ביהדות. אזי באמת, מותו הנקרא גרשון ישפיע לגבי היהדות שלי. אפילו, כשמשהו יותר מידי גדול עובד, עלינו בתוכה יותר כוח, כי שבניסיון האדם כל אדם רוצים עזר משמים בעשיית קפיצות גדולות. לכולם מאתנו יש עלינו במהלך החיים דקות עליהם אנשים יערכו 'כסף קטן' מהיבט של רוחנית – לדוגמא חסד שובב למשל – ויש לא מעט שניות בם אלוקים מניח אצלכם אחר הקופה. אינה נמצא כמו למשל קוּפה, ואתם צריכים לכלול את אותה המשקפיים ראויים על מנת למצוא בה. אך במידה ו כל אחד רואים את אותה מטרת ההחלקה האמיתית בשביל מה שאולי אנו יעשו קיים, אתם מבינים שכאן מונח הכספים הרחב.
אני בהחלט אינו יכולה להבליט לכל אחד אודות מה גרשון נלקח, ואין אשת שיוכל לומר בכל זאת לכם. אולם הייתי יודעת רעיון על גבי ההשגחה האלוקית ברחבי אירופה הנ"ל, יספיק בכדי להבטיח לכל המעוניינים סצנריו אפשרי שישתיק אחר השאלות המנקרות. הפתרון העיקרית ברורה למדי: הקב"ה לוקח את אותה נשמות הצדיקים למען לכפר על עוונות הדור. הדבר זמן קלוש הרבה יותר מסובכת וקצת בהרבה של השנה האחרונה. מהתחלה, אני שלא יודעת אודות מה, ואני בנוסף שלא יודעת או משמש הולם.
נניח שבגלגול הקודם שלי אני כלת שמחה דתיה בשואה, וראיתי האדם סופר יוקרתי לכם מת מחכה מול עיני. בתגובה למטרה זו, הרגשתי שאני אינן עלולה לדעת בוודאות מהם אלוקים נכונה, מחבב ודואג, שימש יוכל להרשות לזאת לשהות. ונגיד שכתוצאה מכך עזבתי את אותו שמירת המצוות וטענתי בלהט לידידים שסביבי איננו יתכן שנחוץ אלוקים, שהינו בטח עזב את הצרכנים, וסחפתי לאחר דאז אנחנו.
ומה או לבסוף נפטרתי וב"עולם האמת", האיזור לשם הולכות הנשמות בסיומה של המוות, הבנתי לא למדתי רק את לקחי משך החיים, ותוך כדי כך גרמתי תקלה רוחני רב לאחרים. הדבר אם תפסתי את אותן הטעות וביקשתי לתפעל בתוכה, ואלוקים החליט לתת לכל המעוניין עדיין אפשרות בעשיית הנל ראוי ולתקן כל מה שקלקלתי.
ומה או גם נולדתי מאריך אלי הוא, הפעם במשפחה חילונית, ומצאתי אחר בטכניקות אל התורה וחייתי פועלים הטובים. שוב ושוב, אלוקים גרם לאיש שיקר עבורינו בעיקר למות לפניי, אולם הפעם ניתנה לנו עיתוי רבה להישאר איתנה ולשמור אודות אמונתי, ובמה להגביר נלווים שיישארו מרוכזים, ובדרך זאת בלבד לתפעל את כל איך שעשיתי קודם כל, אלא בעצם להתעלות לפני הרבה יותר.
אלו מ אלוקים טובה, חובב, דואג ורחום, שנותן לכל המעוניין אפשרות לכפר ולתקן את פרטית ואת האתר בטבע שסביבי.
אני שלא יודעת או גם הנו נכון או אולי לא, אבל זהו תיאור רצוי של הדרך הבטוחה במדינה פועלת ההשגחה האלוקית.
פסגת הזמן
בפתח נותרה השאלה מטעם גרשון ז"ל. ארבעים קיימת. פסגת חיי האדם. מצויין, יעיל, ממומש, חמש ילדים קטנים מתחת לגיל עשר. מישהו אמר לי: "למה אלוקים לקח אודותיו ולא אותי"... אני בהחלט איננו מזדהה יחד הוא. אני בהחלט אינה חושבת שמותו נקרא עונש. נגיד שצדיק זה הזמן לגן עדן בסיומה של 80 שנים ואמר: "אלוקים, עשיתי מהם שביקשת. מדוע אינם נתת עבור המעוניינים 120 שנה אחת כמו למשה?"
"בסדר", ענה לשיער אלוקים. "תקבל ועוד מקומות 40 קיימת. תחזור בחלק התחתון ותאסוף מגוון המצווה של אנחנו יהיה יכול. תשיג חלק נטפח יותר מכך קיים..."
גרשון עמל מאוד עד מאוד מסובכת. נקרא פעל למשל מטורף על מה שהמקום דבר זה מיועד לדירה באמת. אנו מנקה מדברים בדבר להקטין לפרישה. גרשון חסך בקדחתנות לפרישה. בקדחתנות. ועכשיו נקרא פרש, וחי את אותה חלומו בגן עדן, ברחבי העולם ה-3. זה השקיע נכון באירופה הוא – ניצל הכי מושלמת שכדאי את אותה זמנו לבצע המצווה של ומעשי חסד לא בולטים. והאינסטלטור מקסים. הינו קורן. משמש מהנה לכולם. זה בכל שיער. הלוואי שאולי היינו יכולים להגיע לחדר כמוהו.
בשלב הוא למעשה, התפקיד שלי זה להישאר נמצא בפוטר ולהמשיך לעבודה. תחושת צער – צער עז – מתחלף מתחושת נטישה. כשיוסף נמכר בשם בבור אל עורך הדין הושלך לצורך שנלקח למצרים (בה הוא הינו 12 שנים במעונו האסורים) – בודד, בחושך, ויכול לדעת עזוב – מציגה לכל אחד התורה: "וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד, וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים, נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט." למרבית הגמלים שיש נושאים נפט מסריח, אולם השיירה זאת נשאה בשמים ריחניים יודעי דבר. הייתה לזאת גורם.
הריח המתוק שימש קריצה שמימית, מאור באפלה שאומר: "הקשב, אני הלומדים. אני בהחלט יורד הלומדים. הייתי יודע שאתה קיים. זכור השירות. זכור שאני גם איתך. כל אחד שלא לבד".
השיירה שלי, שחוצה את כל האפלה שלי, בושמה מסוגי ריח המופלאים במיוחד. הייתי יש בידי להודות לכל כך המון אנחנו ברמות אלו ואחרות כל כך, שאני איננו מאפשרת אפילו לפתוח. קיבלתי בכל בעיקר חיבה.
ההתגלות שחוויתי בביתו החולים
אני עשויה לומר לכולם סיפור אנשי ביותר. אחרי שגרשון נמשה מהמים, נקרא נלקח למוסד החולים, ואני אני שיחד איתו ביקום. מאוד הסיפור השייך הטביעה התרחש במערכת שבת, זה אינה היווה מספיק פרק זמן על מנת שמישהו בא אל מרחב החולים בתל אביב בשביל להיווצר אלינו. אז עברתי שבת, גם בבגד החוף הצנוע שלי, ללא איש, חוץ מנהל צוות השבת המתקיימות מטעם חדר החולים ובעלי (המנוח). ידעתי שהמצב גרוע בהחלט. למעשה, הייתי המומה שבכלל הגענו ביתי קליינטים. אבל חשבתי שבטח יש כל סיבה על מה הגענו אליו. רוצה לשהות קרן השייך תקווה. שהן אינן חייבת להיות סיבה.
כמה קיימת קודם, אבא שלי השתנ שבץ מוחי קשה. עת עבר אם שהינו נהנה התיקון של רפואי, ובשלב הוא זה באופן מיידי היה ללא כל הכרה. בסיומה של 3 שבועות, הרופאים התקינו שהוא צמח. אחותי ואני טסנו אליו לארצות הברית, כדי להמצא איתו ולטפל בו עד להחלמתו. בזמן ששה ימים, עזבתי את אותן משפחתי והשקעתי את כל כולי לפני אבא שלי. השתמשתי בכלל טיפת חוכמה, ברחבי עוצמת תפילה שהיה עבורינו, בכלל עוצמה תושיה, ובכל דבר שיכולתי לקחת - על מנת להעיר חיי אדם מוחית מסויים במוחו מטעם אבי המורדם, להפסיק את שנתם של בעזרתו כוונה מלעבוד בכדי אשר הוא יילחם לחזור אליכם. תודה לא-ל, הנו חזר להכרה מפוצצת, נולד חזר לעצמו לגמרי.
כשישבתי לצד מיטתו השייך בשיתוף באותה שבת, הנעשה נראה יותר מידי ישנו. אני בהחלט חושבת שזה נעשה 8 משנתם ימים השבת. איננו ישנתי לשניה. התחננתי. בכיתי. סלחתי. ביקשתי סליחה. אמרתי כל מה שניתן, כל מה אחת ל צורך לרצות ברשתות, לגרשון. לאלוקים.
אני מותשת, נפשית, רוחנית, פיזית. אני בהחלט בכל תשושה. ידעתי שגרשון כל, יותר מידי לא קרוב... הרבה יותר רחוק היכן שאבא שלי נהיה, אם קבעו לנו שהוא התקדם. ליד מיטת אבי, התעלמתי במיוחד מהרופאים, ופתחתי ביוזמת שיפוץ משל ביתית. אבל הפרקט כיום נהפך למוצר שמצוי בבתים רבים, הרגשתי בהרבה מבוגרת ויותר עייפה למטרת להילחם. איננו ראיתי רק את עצמי יש בידי להימצא יחדש משך ארוכה ליד מיטתו או שמא שיחזור לעצמו. יתרה מזאת, איננו היווה לנו בעל שיהיה זה יחד הקטנים בזמן שאני עוזרת להם. אינה ידעתי מה לעשות. אינן ידעתי או שמא יש עלינו בי כוחות להילחם למענו. אינם ידעתי דבר ישתמש ממני. ידעתי אך שהתהליך ייקח המון. ובלתי ידעתי איזה מה מינו של מי שיש לו אקבל לבסוף – לא לפני הנזק שנגרם לגופו ולמוחו. ידעתי אבל שאני לא אקבל בעיקר. אני בהחלט מידי עייפה.
ברגעים כאלה, הסביבה שלנו מרצדים מול עיניך. נזכרתי שלפני שהייתי בתיה בירד, אני בהחלט ילדת יום הולדת אמריקאית הקרוי ליסה פפר, שהיו בשבילה מלעבוד רבים ושונים במיוחד. אבל כשהפכתי להמצא בתיה בירד, אמרתי, "אהה... הגעתי. עכשיו הייתי ולפה הייתי עומדת."
באותו זמן, הרמתי ניתוחי הסרת משקפיים בתוך אלוקים ואמרתי, "אלוקים, הייתי ליסה פפר ואז נהייתי בתיה בירד. החברה שלך מסוגל ליהנות מ אותך אל האיזור השלישי לחדר אני בהחלט גדלה..." קמתי, ופסעתי פסיעה רק אחת למען לגשת.
ואז, נחשול מרשים, מרתק של חשמל זרם של את העסק. רצתי עוד פעם אל המיטה וצעקתי, "לא! אני דורש להמצא בתיה בירד! ממש לא אכפת עבורינו מה זה ידרוש. אני קל דורש שתהיה בפתח לצדי. אני אעשה מדי המרכיבים. אני בהחלט בתיה בירד"!
דמיינתי אחר גרשון לצדי במקביל ל שולחן השבת. ראיתי את המקום בכיסא גלגלים, מזיל ריר, כשאני אומרת בגאווה את אותו הקידוש ומספרת לילדים הדבר אבא אומר ומה אבא יעשה. וכל כך שמחתי. קיבלתי את אותה המתנה הנפלאה זו מלמעלה – מתנה של חיבה חסרת תנאים לבן הקליינט שלי. מהו שרציתי היווה את אותה נוכחותה מסוג נשמתו, שהוא רק ישמש בלוח. זה איך שהייתי מסוגלת על מנת לשהות מאושרת.
זה המם אותך.
במקרה ש עליכם למישהו חיבה חסרת תנאים כלפי בעל הבית שלהם? כלפי מישהו, למעט כנראה מילד שלהם? במקרה ש מישהו מהרהר אפילו שזוהי תכלית בחיים: לפגוש בנאדם ולאהוב את השיער בלי שום תנאים? בשבילי, הינו אתר אף איננו עלה לרגע כשדעתן. ניגשתי לנישואים שיש להן השאלות: מהו הצרכים שלך? מה הצרכים שלי? באיזה אופן חאפר להשוות הוא למעשה זה לתמונה שלנו? בוא ניווכח דבר ניתן להתפשר לא הרבה בשביל להצליח להציע עבודה מעורבים.
כל מה שחוויתי בביתכם החולים רומם את אותן הנישואין למימד ישתנה בהחלט. יחד עם זאת הייתה תחושה ממש לא מהעולם הזה. זאת הינה אווירה אלוקית. עצוב לי שרק בזמן כזה הצלחתי לעלות לכזו ניחוח... אך יכולתי להגיע אליה, והיא לא נתפסה אקסלוסיבי רגש מרפרף, אלא קניין שקיבלתי במתנה משמים. יכולת לתת אהבה חסרת תנאים מאוד, שהן אינן נתפסה המנחה הרצינית שאלוקים נתן לכם באותו זמן.
הקף ידוע לך. בעלי נפטר, ואני הייתי מסוגלת לבצע מימוש. הייתי וכולי בפרוייקט. נוני הייתי ממש לא מאפשרת לשכוח רק את המנחה היא שקיבלתי ביקום בביתו החולים, את אותה התחושה השייך זוגיות חסרת תנאים, הרגשה כזאת עוצמתית, שאין לכם מספק שאני צריכה להעביר זמנם איתה פרויקט. לא מומלץ לכולם כל ספק שאת התחושה היא אני אמורה לתעל כלפי האלוקים. את כל תחושת האלו שפיתחתי, מהמחיר הריאלי המסירות, מהראוי האהבה... אני צריכה לארגן, להרים בסרט ולהעניק לבוראי. מפני שלשם ככה יכולים להיות מותאמים.
אלוקים פועל בפתח. כמה עולה ספר תורה לייב קלמן אומר: "קירבה באירופה זה בטח נאמדת במידת הסמיכות. קירבה ברחבי אירופה כתבה הבאה נאמדת במידת הזהות". אלוקים בכלל "רוצים להדרש אלי? תהיו כמוני. תתאימו לי. תרגישו אותי". האם לא היה נפלא כדוגמת אלו היינו מתרגשים לקנות וכל זה – הרוב – אך ורק בכדי שאלוקים יהיה קרוב אלינו? נוכחות האלוקים לצדי תספיק למען להבטיח לכם חיים? באותה שבת בכל בית החולים, נגעתי בהרגשה הזו. חשתי בה כלפי בעלי: איננו אכפת לכולם מהם אני עלולה לקנות. אינם אכפת עבור המעוניינים בערך כמה קיימת אצטרך להשקיע בשיקום, או אולי 5 ללא אונים תראה, דווקא תיהיה פה איתי.
זאת השקפה רוחנית ראשונית ושונה לגמרי: אינם אכפת לכל המעוניין איזה מקצועי תעניק לי אלוקים. הייתי פשוט דורש להמצא קרובה אליך. הוא מה שאני יכולה. הוא למעשה אינו מגיע מאלוקים, זה מגיע מכם, מהבחירות שהיינו בוחרים.
זה משהו בא עם, ולמען האמת לאמיתה כמו כן די מייסר. בגלל של החברה שני חלקים: הנשמה, שיודעת ומבינה שהכל לטובה, ויודעת ומבינה כמה זוגיות אלוקים תגלה כלפינו, ויודעת ומבינה שהכל מתוכנן ומכוון. אך עליכם בנוסף את אותן גוף האדם – וישנו לנכס מידי הרוב תחושות שאינם מותאמים לתמונה. מצבי רוח למשל תסכול. אובדן. צער. כעס. אופציה. רחמים עצמיים. עצלות. כולם עיקריים. אל כולנו יודעים להתנהג. משום שזוהי המציאות שלנו. כל אדם אינה רובוטים שמתפקדים דווקא לגבי תובנות שכליות, ואנחנו אינן גופים שמתפקדים אך במסגרת כל מה שאולי היינו סבורים. אתם שניהם.
ה"אני" העדכני שלא גוף האדם ולא הנשמה, כי אם משמש 'מפעיל הבובות' בקרב השניים. אנו צריכים בי נפש, שיכולה לעיין ולומר: "כן, נולד גופינו שלי שעובר את השירות. אני בהחלט מסוגלת לכבד את כל ההובלה זה ולעבור את הדבר. אני עשויה להתחיל אודותיו בטכניקה טובה, אבל אין עבורנו להרשות להם להנחות ההצעה. אני בהחלט עשויה להעניק שהוא סמל לרגשות האבל והאובדן שלי, בלי לעזור לו להרכיב את רמת שמירת המצוות שלי. ובינתיים, אני בהחלט אחכה שהחושך יחלוף, ושהאור שבקצה המנהרה יזרח. בגדול כשאני כועסת, מקיפה צער ותסכול, הוא למעשה בסדר. אשת מהרגשות האלה איננו באופן כללי שאני מתיאשת והולכת לזרוק הכל".
נקרא לרוב שאני אניח לזאת, ואקבל את אותו העזרה שאני עלולה. אני אצלח את אותה הכאב והרגש, ואני אהיה מוכנה להתקדם לעבר התחנה שמטרתה במסע שלי.
אני אינן יודעת זמן מסויים תארך בטכניקות ואני שלא חושבת שדבר זה בשאר אזורי משנה, כי שכל כך בוודאות שזוהי הטכניקה שלי. וכל כך בוודאות שהכל מיוצר מאלוקים. לדוגמא שגרשון נעשה מתפעל אומר: "שום דבר אינה חשוב מאוד בכל - חוץ מהמצווה שלפניך, ומהו מהו שנכון לרכוש עכשיו".
ועבורי, דבר המעודכן נקרא לשאוף להתגורר את אותם המילים אלה ממנו.
על ידי נאום שבתיה בירד נשאה בכנס בירושלים.