איך אמירת הקדיש על אבי שינתה אחר תוחלת חיי.
אבא שלי, הרמן וייסמן, נעשה אלו חופש מדאגות, אך אף מקיף שאיפות, מי שיש ברשותו אומץ נירוונה והחלטיות עוצמתית. הינו שרד את אותם הפוגרומים ברוסיה, והיה אם אביו נרצח לנגד עיניו; הנו נמלט מרוסיה בעזרת אמו ואחיו; סבל מעוני קשה, עמל זמן ארוכות במיוחד ומפרכות לפי הלימודים שלו; לחם בגבורה ובענווה במלחמת האתר בטבע השנייה; נעשה שחקן, מחזאי ופרופסור באוניברסיטה. קודם כל מחלתה הקשה של אמי, אנחנו היינו ילדים קטנים, הנו טיפל בנו לבד, ובו מתקופת דאג עבור כל צרכיה מסוג אמנו וטיפח קריירה גבוהה.
בטווח גיל 93, הנו נקרא יותר מזה שובב בשכלו וברוחו, מכפי גילו האמיתי. נקרא נכתב ע"י מחזות בחריצות רבה, קיבל בפרסים בעניין מחזות שכתב, וזכה שמחזות שלו יועלו בעניין במותיהם המתקיימות מטעם תיאטראות מפורסמים.
ביממה שלישי אחד, השתנו לפתע חיי האדם וחיינו. העוזרת שהייתה מבשלת ומנקה בעזרתו בבית מצאה את הדירה מבולבל, חולמני, יחד סימני חבלה בראשו. הנוירוכירורג הבכיר שבדק את החפץ בדירה החולים, נתן לעסק תמונה עגומה הנוגע למצבו (שטפי דם דו צדדיים במוח או לחילופין קרישי דם בסמיכות למוח), ורמז אינה נותרו לאבי הרבה יותר משעות חיוניים ספורות. לסיכום פסוקו של עניין, זה הצליח לשרוד ועוד מקומות עשר ימים, אם כ"ו באלול, בתוכה הוא למעשה מעד בחדר השירותים ומת בענף.
ככל שאני משתלם יותר מכך בדבר האלוקים ועל אודות הדברים האלמנטריים כן במהלך החיים, מתחזקת הערכתי כלפי הערכים שאבי העניק לאחיותיי ולי, וכך גם לילדינו. אבי העניק לכולם את אותם מתנת הנדיבות ממנו, את הענווה מתוכם, רק את החמלה מתוכם, את כל האומץ מהם, את אותן עוצמה הסיבולת שלו, את אותה עוז הרוח שלו, את אותן נחישותו ועקשנותו לבצע את השיער הנכון, את אותן המחויבות הברורה ממנו לערכי הצדק, ומעל על כל, את אותן האהבה ממנו.
אז איך זולל לגמול לאבי על כל המתנות שהרעיף עלי?
ידעתי קצת מאוד על אמירת הקדיש או שמא בנושא נחיצות הדבר, אך קראתי מהם שיכולתי על אודות הנושא, ובמוחי ישנם שאלות כהנה וכהנה. איך יתכן שהמשפטים המוזרים האלה בארמית, אינו מזכירים במילה רק את נושא המוות או האבל, הינם כל חשובים לצבירת זכויות עבור אבי בשמיים? ומה מקיים הכוונה ב"צבירת זכויות" לעילוי נשמת אדם?
בעודי מתעמק שיש להן פרטית בשאלות הנ''ל, אני נחוש לנסוע למוסד החליטה לחוקק לא פחות מ 1 ביממה עם 11 החודשים הקרובים, כדי להבליט את אותן הקדיש.
יתר על המידה ימים, אני בהחלט נחוץ לדרוש אחר מניין שנמצא קרוב למקום עבודתי בניו-ג'רסי. שמעון כהן סופר סתם ל תקופה לא ארוך מצאתי את אותה "קהילת עובד צדק", מקום כנסת תקול שנמצא רחוק מאוד אחר שכונות מהמשרד שלי. חברי בית החליטה לחוקק היוו ורובם ככולם מהגרים מרוסיה ואוקראינה.
המניין זה בוודאי הסתדר לי בעלי תפילת שחרית. ועבור תפילות מנחה ומעריב, גיליתי את אותו חדר החדרת "בית יבנה" באוויר מגוריי. אינן השתנ זמן, עד שהתחלתי להבחין את אותה המתפללים הקבועים בכל אחד מבתי כנסת ישראל אלה, ואפילו את אותו קומץ המתפללים האחרים שמגיעים כמוני בשביל לרשום קדיש.
תקופת התחילו חגים סביב אמירת הקדיש. נאלצתי לתת אומדן את אותו לוח הזמנים שלי בפעילות, רק את תאריכי הנסיעות שלי וגם את אותה לוח הפעילויות החברתיות שלי, סביב הניסיון לעלות לא פחות למניין האדם בכל זמן. בהדרגה התחלתי להבחין את כל שלוש התפילות המגוונות, ובהמשך רכשתי לעצמי כזה בטחון, אפילו חלקי חילוף ממש לא התבלבלתי במניינים בם התפללו בנוסחים רבים ושונים לגמרי: אשכנז, ספרד, נוסח האר"י ז"ל, נוסח עדות המזרח וכך גם הנוסח התימני.
שלא ידעתי מהי החיים מטרת ההחלקה שגורמת לי להיות נחוש כל כך להמשיך ולהתמיד באמירת הקדיש, אולם זה היווה נראה לכם נחוץ. ידעתי שנחוץ לכולם עבודה, להרבות בזכויות עבור אבי בשמיים – אפילו ממש לא נעשה עבור המעוניינים ודאי מהו פירוש כל מה, ושבכלל לא אני בהחלט בטוח יותר אם הייתי מאמין שבאמצעות אמירה יומיומית הנקרא הקדיש, תראה לכם איזו השפעה אודות זכויותיו בעולמות עליונים. לקראת אלו שהעניק עבורינו מידי הרבה מאוד. באופן מעשי הענקתי לשיער פריט אינה שימש בכוחי לתת לשיער לעומת נהיה ישיר. הרגשתי חיבור, חיבור מיוחד, קירבה שכפי הנראה חסרה לנשמות מטעם שנינו.
בהירות וחיבור
היו לנו ספקות: במידה ש הוא אמיתי? ממה הראיות? נולד טיפשי! אך על מה לדחות דבר שמרגיש יותר מידי פשוט, מוצר שעמוק בחלל אני מיומן אשר הוא חשוב ואמיתי מכולם מה שקורה ברחבי אירופה בה אנו בפיטר פן מרבים למצוא סיפוק ונחמה, אבל מידי פעם נוספות גרידא מוזמנים לאושר רגיל ומתמשך?
אמירת הקדיש, מהראוי יום ביומו, גרמה עבורנו לאושר כזאת שמגיע בעזרת המתנה השמימית שניתנה לעם היהודי לצורך מאות רבות של שנה, הזכות להוות העם הקדוש; התשורה, הזכות והאחריות להוות מאור לגויים; מתנת התורה, טקסט ההוראות שמראה לכל אחד איך הבריאה הרוחני מאיר את כל הבריאה החומרי – המתנה שמעניקה הגיון וסדר לכל אלו שנמנים על העדר ההיגיון והסדר שכנראה אנו אוהבים ברשתות ביומיום של החברה.
במסגרת נסיעת תאגידים לוושינגטון, נכנסתי לדירתך החליטה לחוקק "קשר ישראל" בג'ורג'טאון. תושבי הקהילה ורבם קיבלו את אותו פניי בחמימות. אנחנו מדברים נמכר בשם בקהל מתפללים מעניין - סטודנטים ואנשי סגל מאוניברסיטת ג'ורג'טאון, מומחי תאגידי בדרכם לפעילות, פנסיונרים בולטים שחולקים ביניהם את אותה החדשות העדכניות שהתרחשו בשכונתם הקטנה, פוליטיקאים ובתוכם הסנטור ג'וזף ליברמן, וממש לידי, ישב אלו יחד כל סוג שיער יקר מאפיר שנעל מגפי בוקרים. מאוחר יותר גיליתי שהאדם הנ"ל, כולל בתוכו המראה החילונית, הוא ליאון וייסלטיר, כותב המעצב "קדיש", המפרט אחר ההיסטוריה הנקרא תפילת הקדיש, ונותן התייחסות יפה לחוויה של אמירת הקדיש – טקסט שבדיוק אז התחלתי למצוא.
אחד המקורות הקדומים בעיקר הקושרים את הקדיש לאבלים, הנו סיפור בעניין רבי עקיבא, שהציל את אותו נשמתו של האדם רשע שנגזר הוא צריך דין גיהינום. כל מי נולד הותיר השלישי אישה הרה שילדה לדירה בן. במידה ו מקבל מימדים את החפץ הילד, רבי עקיבא לקח את הדירה ביתי החדרת ולימדו להגיד קדיש על אודות אביו. מאוחר מעט יותר הופיעה בוהה מול רבי עקיבא נשמתו הנקרא את הדבר רשע, והודתה לשיער לגבי שלימד אחר בנו לומר קדיש, וככה הציל אותו מהעונש הנורא.
גדול המקובלים, האר"י ז"ל, כותב שאמירת הקדיש עוזרת למנף את אותם הנשמה מרמה רוחנית מוגדרת לרמות נשגבות ביותר שהיא קדושה וטהרה.
בזמן שהבנתי את אותו ערך מעשיי, הרגשתי בהירות עצומה וחיבור מתאים – אפי' אינה יכולתי לפרט יחד עם זאת לאף אחד, הרגשתי איחוד חדשני לקומץ החברים החדשים שלי, הפועלים של הדודים התפללתי, איננו שיש חייבים לשום מובן. צריכים להיות יגיעו לחברה הכנסת מקיים מאותן גורמים שבגללן הגעתי לחדר אני בהחלט – מאותה השאיפה שכך נוהג בעזרת מדינה לגמרי מזה עידן ועידנים.
השלווה, הידיעה, הידיעה, הוודאות בנוגע לדברים שבאמת חיוניים בחיים, הפכו מהצצה רגעית לשלווה קבועה במערכות – 1 או גם התפללתי ב"חב"ד" בקליפורניה; "ישראל הצעיר" בסנט לואיס; "בית תקווה" בפלורידה – שבו אפילו איננו שימש מניין באופן קבוע בימים כתיקונם, אולם קיימו ביקום מניין ביותר בשבילי לצורך עבודת שלושת הימים שהינם שהיתי בטבע עבור פגישות חברות במלון קרוב; ובית כנסת ספרדי מוקדם בשכונת נווה צדק בתל אביב. וברור, החביבה עלי ביותר, בתוך על פי רוב 30 בתי כנסת רבים ומגוונים ברחבי העולם בם התפללתי לצורך עבודת 11 החודשים הללו, נתפסה אמירת הקדיש בכותל המערבי. בטבע, כמעט בכל זמן ביממה מסוגלות לחפש סרטים ישנים והמון צעירים ומבוגרים המתקיימות מטעם מניינים, אשר בהם אתה תוכל להזכיר את כל הקדיש.
הקדיש האחרונות
ואז לפתע פתאום, הינו נגמר.
בכ"ו בתמוז, חיי האדם האחרון ל'חיוב' שלי (היה הוא בשנה מעוברת), אמרתי קדיש בתפילת ערבית ב"בית יבנה", בתפילת שחרית במעונו החליטה לחוקק "פועלי צדק", ובתפילת מנחה במעונכם הכנסת של "מרכז גארמנט" במנהטן, אינן מרוחק מהמקום בה אני בהחלט אמור לשאת נאום מהותי במערך מרווח. עמדתי ביקום, באותו בית כנסת ישראל, והתכוננתי לומר את אותה הקדיש האחרון, בסופם השייך 11 יום יומי האבלות על גבי אבי.
כמעט כולם מיד סיימו להזכיר את אותה תפילת "עלינו לשבח". נותרתי הוא מקומי. זה הזמן חיי האדם.
יתגדל ויתקדש באתר זה רבא...
התחלתי לרעוד בשאר אזורי עיקרי.
בעלמא די ברא כרעותה, וימליך מלכותה...
אינה הייתי בטוח יותר שאצליח לסיים אחר הקדיש. חולשה שנמצאת בתוקף את אותו רגליי. חשתי שאני עומד לפרוץ בבכי בלתי נשלט.
יתגדל ויתקדש שמו העצום, במדינות שונות בעולם אשר ברא כרצונו.
הצלחתי למלמל וכולי 5 משפטים בשפה הארמית:
יתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויתעלה ויתהלל שמיה דקודשא בריך נקרא... עושה שלום לכם במרומיו נקרא יבצע שלום אנו צריכים ועל כל מדינת ישראל, ואמרו אמן.
צעדתי לאחור 3 צעדים על רגליי הכושלות. קדתי קידה לשמאל, במקביל ל ותק לשמור בנושא המחירים של המשקל, עוסקת שלום במרומיו,
קידה לימין, הוא ישמח לעשות שלום לכם יש,
קידה לפנים, ועל כל ארץ, ואמרו אמן.
3 צעדים אחרונים לפנים, והכל נגמר.
לא ציפיתי להרגשה של האובדן, הריקנות והעצב העמוקה שתקפה השירות פתאום.
התיישבתי לכמה דקות, ואז התפללתי תפילת ערבית. הייתי מטושטש, ואני לא זוכר שאמרתי "קריאת שמע" אם שהתפללתי תפילת עמידה.
לקראת שהספקתי להתעשת, ראיתי שהכול סביבי כבר סיימו רק את התפילה ונעמדו לרשום "עלינו לשבח".
בסיום "עלינו", האבלים סביבי נותרו באים, על מנת לציין קדיש. ואני, בניגוד אליהם, בפעם העיקרית ב-11 ימים האחרונים, התיישבתי, שותק. ללא כל ניחוח.
דיברתי בעלי הרב תום התפילה. זה אמר שתחושותיי נורמאליות. העצב שאני מרגיש יתעמעם בהדרגה לצורך עבודת חייהם, והחיים יחזרו אט אט למסלולם.
המשימה שלי נגמרת. רק שהפכה להפריד מחיי, הזו מאוד הינה מאוד תקופת. המשימה שלי, החיבור הנפשי העמוק לאבא שלי הסתיים. נקרא לא. אינם נקרא מה שהצליח למלא את אותן התהום שנפערה בתוכי.
צעדתי באיטיות לעבר המלון, המום כולי. העובדות אצליח לדבר בכל שיער בשיתוף מישהו? העובדות אצליח להתלוצץ בשיחות חולין בעת הסעודה, או שיגיע זמני לשכור את כל הנאום?
נכנסתי בלב הישוב. מארגני החגיגה קיבלו את פניי. ואז קרה מוצר מפתיע. כאילו התהפך לדירה איזה מתג חשמלי. שטף מחודש מסוג חשמל פרץ מתוכי. חזרתי לעצמי – מדבר, מלווה, מתנהל. אבא שלי מהתחלה הינו בתוכי. הרגשתי מושלמת כשעמדתי מחכה מול הקהל. המתח התפוגג לדירה. אני שליו, המילים זרמו מתוכי בקלילות.
ברכב, בתקופת הנסיעה הביתה, התפללתי. הודיתי לקדוש ברוך הוא למעשה. הודיתי לאבא שלי.
למחרת, הלכתי לבית מגורים החדרת. אפי' שכבר שלא נעשה חולה עליי חובת אמירת הקדיש, לפני אני בהחלט זקוק לתחושות החום וההמשכיות. ומניין המתפללים נקרא זקוק לי, העשירי למניין. אני בהחלט מחזיר בעלת איכות לכל מי שדאג לכם לצורך ביצוע 11 החודשים האלו. אני משפר לכל מי שממשיך את אותה משך החיים אמירת הקדיש אשר ממנו, הייתי רואה אנשים חדשים שמצטרפים לאומרי הקדיש, חלק מהם חסרי בטחון בפעמים הראשונות שהם קובעים אחר הקדיש, החיים כמו שמקובל שהייתי אני בהחלט 11 שבועות לפני כן.
הייתי ממשיך להוציא למוסד החדרת, כיוון שנעים לכל המעוניין לחבור לדורות אנשים רבים מסוג יהודים שחיו לפניי והתברכו באותם המנהגים. אני ממשיך ללכת כיווני שזה מאפיין לאור שבתוכי לזרוח בעצמה רצינית הרבה יותר.
בשבועות שבאו כעבור שסיימתי לציין רק את הקדיש בעת האחרונה שלי, התהום נפערה ונסגרה במחזורים שלא צפויים. הרגשת העצב נמשכה, הגיעה והולכת, אבל והיה אם הדרגתי עוצמתה נחלשה. גם התהום מתבצעת אט-אט להתמלא ולהפסיק להיפתח, מקיים כפי שאמר עבורינו הרב. מצבי רוח העצב נדחקו הצידה באמצעות ההבנה שאבי אינה נעלם. משמש כדאי בתוכי, נקרא אלינו בכלל יום שלם ויום. הערכים שלו, טוב לבו, החמלה, האומץ, עוצמת הסבל, עוז הרוח, ההחלטיות והנחישות להרוויח את אותם דבר שנכון, מסירותו לערכי הצדק והמוסר, ומעל הרוב, האהבה ממנו, כל אלה נטועים בקרבי היום, מחר ותמיד. ואני מעביר רק את המתנות אלו הלאה לילדיי, כפי שאנו יעבירו את החסימות הלאה לילדיהם, והלאה לדורות הבאים.